1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (כב' השופט אשר גולדין, ס"נ) מיום 6.10.02 בת.א 35508/98 אשר קיבל את תביעת המשיבים והורה על פינוי המערערים מחנות שהושכרה להם בשכירות מוגנת.

2.         הרקע:

(א)        המערערים הם המחזיקים בנכס, הכולל חנות ומחסן בקומת הקרקע של בית ברחוב דיזינגוף 184, תל אביב, הידועים כחלקה 34/4 בגוש 6954 (להלן: -  " המושכר"). המשיבים הם בעלי המושכר אשר תבעו את פינויו.

(ב)        ביום 1 ספטמבר 1985 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין ארוין צ'ארלס במבג' (המשיב 3) ובין אגאגי אברהם ובהרם (המערערים 1 ו-2) (להלן: - " חוזה השכירות") לאחר שהמערערים שילמו דמי מפתח בסך 110,000 $. המושכר הושכר למטרת ניהול חנות למוצרי טכסטיל וניתנה אפשרות, לפי סעיף 24 לחוזה השכירות, להשתמש במושכר גם  "למטרות הלבשה, או הנעלה, או מעדניה או קפה.".

משנת 1992 ועד לשנת 1994 היתה החנות סגורה. באותה עת עזבו המערערים את הארץ.

(ג)         ביום 15 נובמבר 1994 נחתם חוזה בין המערערים והמשיבים לבין צד שלישי, הזוג ביצ'ו, לשכירות משנה של הנכס למשך תקופה שלא תעלה על שלוש שנים למטרת סלון לכלות ומספרה. הזוג ביצ'ו החזיקו במושכר עד לשנת 1996.

החנות אשר פעלה במושכר נשארה סגורה מאז עזיבת הזוג ביצ'ו בשנת 1996 ועד לשנת 1998, אז הגישו המשיבים תביעה לפינוי המושכר וקבלתו, נקי מכל אדם וחפץ.

3.         פסק-הדין של בית משפט שלום

בית משפט השלום קבע כי מתקיימות מספר עילות:

(א)        המערערים העבירו את המושכר לאחר, בניגוד לחוזה השכירות, ללא הסכמת המשיבים (בנפרד מהחוזה עם הזוג ביצ'ו שהיה על דעת המשיבים).

(ב)        המערערים השתמשו במושכר שלא למטרות להן הושכר, ואף ביצעו בו שינויים בניגוד להסכם וללא הסכמת המשיבים.

(ג)         המערערים הפרו את חוזה השכירות בכך שלא שילמו כנדרש את דמי השכירות.

(ד)        המערערים נטשו את המושכר ללא כוונה לחזור אליו.

בית משפט קמא דחה את עתירת המערערים לסעד מן הצדק בשל טיב המושכר (בית עסק ולא בית מגורים), מהות ההפרה ומאזן הנזקים.

בית משפט קמא הורה על פינוי המושכר והחזרתו למשיבים כשהוא פנוי מכל אדם, וחייב את המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום של 20,000 ש"ח.

4.         טענות הצדדים

(א)        המערערים טוענים כי הם בעלי זכויות קנייניות במושכר בשל הממון הרב ששולם כדמי מפתח, בעוד שלמשיבים נותרה "בעלות ערטילאית" בלבד. רכישת הזכויות בחנות היא בבחינת רכישת "נכס צאן ברזל" ולא זכויות בנות חלוף. לטענת המערערים, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נועד להגן גם על זכויותיהם הקנייניות ולא רק על זכויות המשיבים.

(ב)        המערערים נקלעו למצב שבו אם יפעילו את החנות יסבלו הפסדים כספיים ניכרים ואם לא יפעילו את החנות יחשבו כנוטשים. בנסיבות העניין ראוי היה, לדעתם, להעניק למערערים סעד מן הצדק, בין היתר בשל כך שהמשיבים לא סבלו כל נזק ממון או נזק אחר, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.

(ג)         אף אחת מעילות הפינוי, כפי שנבחנו על ידי בית המשפט קמא, אין די בהן, אליבא דמערערים, כדי להביא לפינוים של המערערים מהמושכר.

(ד)        המערערים טוענים עוד כי המשיבים ידעו על "הנטישה" ונתנו לכך הסכמתם.  המשיבים ידעו כי המערערים אינם מתגוררים עוד בארץ.